86,400 שניות מתקתקות בשעון היומי שלנו ואנו עושים הכל כדי "לנצח" את הזמן. ובתחרות הזו, "הזמן" לא מתייאש. הוא מתקתק..ומתקתק…ואנחנו? פעמים רבות מתייאשים…וממשיכים להאשים את הזמן…"אם רק היו לי עוד שלוש שעות ביממה, הכל היה נראה אחרת…", "זה לא אני, זה הזמן שלא מספיק…", ועם תחושת היאוש באה גם תחושת חוסר השליטה תחושה של ראקטיביות. והראקטיביות? היא מביאה עימה תחושה של סחרור, הליכה בלופ…לאן? לא לאן שרציתי…לא לאן שכיוונתי…

השאלה הנשאלת בנושא ניהול הזמן היא לא איך עושים יותר בזמן נתון. ההצלחה האמיתית לא תגיע משיפור מיומנות של לעשות יותר בפחות זמן, לא ע"י שיפור היעילות. זהו המלכוד, זהו הסחרור שאותו ציינתי קודם. השאלה שנשאלת היא לאן כיוונתי..? האם בכלל כיוונתי לאן שהוא…?

פה נכנס המצפן. מה אני עושה עם הזמן והאם אני יודע להגיד לאן זה מוביל אותי? לאן אני מכוון? והאם אני מתקדם לכיוון היעד? האם הפעולות שלי מקדמות אותי?

רבים מאיתנו לא מכוונים. ואם לא מכוונים לא פוגעים. בניהול אפקטיבי של הזמן אני קודם כל מנהל את עצמי.
אני קובע תוצאות רצויות ועל פיהן מתכנן את דרכי. אני מחליט איך יראה היום שלי וכל שינוי בו נעשה מתוך מודעות של רווחים ומחירים.  אני מגדיר לי את אבני הדרך להגעה אל היעד  ועושה החלטות תוך כדי תנועה ,תוך מחויבות להמשיך לכיוון היעד.

ההצלחה בניהול הזמן תגיע מתחושת הפרואקטיביות. מהיכולת להגדיר ולהחליט. מתוך המחויבות שלי לעצמי להגדיר מה חשוב ולא רק מה דחוף. מה חשוב לי לעשות, מה חשוב לארגון שאני אעשה בזמן מוגדר.

איך נדע מה חשוב? חשוב הוא פונקציה של תוצאות. אם נדע להגדיר תוצאות רצויות נדע אם פעולה מקדמת אותי אליה או לא ואז נוכל להתמקד.
שיפור המיומנות יגיע יחד עם המיקוד. היכולת לפרק את אותן יחידות הזמן לאופן שיהיה בהן הערך הגדול ביותר, היכולת לפרק אותן לפעולות המקדמות למטרות, ליעדים, לתוצאות שאני בוחר בהן, הן אלה שיתנו לי תחושה שניהול הזמן היה אפקטיבי ביותר.

 ניהול עצמי ולא ניהול זמן

לפני שאנחנו מנסים לנהל משהו חיצוני – את הזמן, כדאי להתחיל בניהול עצמי. אם נוציא את המצפן וננהל עצמנו מתוך בחירת הכיוון והיעד, נקבל החלטה על הדרך ועל אבני הדרך, נפתח מיומנות רבה יותר במיצוי 86,400 שניות מתקתקות בשעון היומי…ותחושת הניצחון האישי לא תאחר להגיע.